מונגוליה רקע כללי

רוכבים-במדבר

שפה: שפת המונגולים היא שפה אורל-אלטאית. עד כיבושיהם במאה ה13 לא היו למונגולים כתב והמידע הועבר מאב לבן במסורת שבעל פה. ג'ינג'יס חאן הקיף את עצמו ביועצים אויגורים וציווה לאמת את האלפבית האויגורי (שמקורו בטוכארים) כדי לכתוב בו את השפה המונגולית. להבדיל מהסינים הטוענים להמצאת הכתב והספרות, טוענים המונגולים לראשוניות מוסיקאלית. לטענתם הסינים שאלו מהם לא רק את סוד חיבור המוזיקה אלא אף את כלי המיתר שלהם, בעיקר את האר-חו (כינור דו מיתרי) ואת הפי-פה (דמוי מנדולינה).

ערבות מונגוליה: מישורים ענקיים מצמחי עשב שבהן חיים סוסי הטאחי TAKHI המפורסמים של מונגוליה, הידועים יותר כסוסי פרז'וולסקי (ע"ש חוקר רוסי ניקולאי פרז'ווסקי PRZEWALSKI) – סוסים נדירים ובסכנת הכחדה, ילידי מישורי העשב של מרכז אסיה. באמצע המאה ה 20 כבר נחשבו הסוסים לגזע נכחד בטבע (במונגוליה, סוס הפרא הארון נצפה בשנת 1966), אולם הודות למאמצי שימור הוחזרו הסוסים המונגולים לאזור המחייה הטבעי שלו בפארק בלאומי חוסטין KHUSTAIN ובפארקים לאומים אחרים.

נקודה מעניינת: רבים מסוסי הפרא כיום, כמו סוסי המוסטאנג AMERICAN MUSTANG HORSES והסוסים האוסטרלים ,BRUMBY למעשה הינם צאצאים לסוסים מבויתים שבנקודת זמן כלשהו נמלטו לטבע ונהפכו לסוסי פרא. שנים חשבו שסוסי טאקי הם גזע טהור העומד בפני עצמו שמעולם לא התביית. אולם בדיקות דנ"א שנערכו בשנת 2018 מציעים את האפשרות שסוסי הטאקי של היום למעשה הינם צאצאים של סוסי BUTAI CULTUR תרבות פרהיסטורית שישבה בקזחסטאן וצפון אסיה 3700-3100 BC.

40% מתושבי מונגוליה ממשיכים לחיות לפי אורח החיים הנוודי המסורתי. אורח חיים הדומה להפליא אצל המונגולים החיים בסיביר או בשינג'אנג' שבמערב סין. בממוצע משפחת נוודים משתכרת כ 400-500 דולר לשנה. אחת מארבע משפחות נוודים עדיין משתמשת בנרות כאמצעי תאורה. 97% ממשפחות הנוודים אין אמצעי תקשורת. למשחה אחת מתוך חמש יש טלוויזיה או רדיו, ורק אחת מכל עשר מחזיקה מכונית.

צייד: עבור אותם 40% נוודים הצייד עדיין משמש כאורח חיים. מאז המאה ה 13 אימצה האומה המונגולית חוקים הקשורים לצייד והגנה על הסביבה הכוללים גם עונשים מחמירים על הפרתם:

  1. אסור לצוד את כל העדר
  2. אסור לצוד יותר ממה שצריך, לשם הקיום
  3. אסור לצוד לחות בעלי צבע מיוחד אן מבנה מיוחד
  4. אסור לצוד נקבות בהריון או נקבות שמטפלות בגורים
  5. אסור לצוד חיות נודדות
  6. אסור לצוד בעל חיים שנמלט מטורף
  7. אסור לצוד חיות בעונת הזיווג שלהן
  8. אסור לצוד מנהיג של עדר או להקה
  9. אסור להניח את הדם של הטרף על האדמה
  10. אין להשאיר עקבות צייד במקומות השקיה או עם תנועה רבה של בע"ח.

הסוס עבור מונגולי הוא כמו הגמל לבדווי, יאק לטיבטי, אייל הצפון ללאפי. הסוס מספק לו כמעט את כל מחסורו: חלב לשתייה, בשר למאכל, גידים לקשירה, וכמעין בנק נייד.

גר – בשלהי חודש יוני כשהערבות המרכז האסייתיות מתכסות במרבדים של פרחים, צצים הגרים כפטריות אחרי גשם. באמצע חודש אוגוסט שהנוודים מתקפלים אל המישורים הנמוכים יותר נעלמים הגרים. הנוודים מגלגלים חיש קל את כיסוי הלבד, מקפלים במיומנות את המוטות ותוך שעתיים נמצא המאהל אוז ומקופל על משאית בדרכו למקום אחר. הגר הוא אוהל בקוטר שישה מטר. בכניסה קרועה דלת עץ קטנה הפונה תמיד דרומה, בנוי שלד עשוי עץ שעליו מותחים יריעות בד דחוס עשוי לבד להגנה מפני השלג, הגשם והקורץ המונגולים ישנים על מיטות או מצעים הפרוסים על הרצפה. השינה מתבצעת על מיטות יחיד (גם ההורים ישנים לבד). בצפון הגר ארונית מעוטרת בסגנון קבוע המשמשת גם כמקדש ועליה מראה, תמונות משפחה, פסלוני בודהה ולפעמים טלוויזיה ווידאו (המחוברים למצבר מכונית ישן). במרכז הגר תנור הפועל על עצים, פחם או גללים. הגר מקושט בחלקו הפנימי בשטיחים צבעוניים. פרטיות היא מושג זר למונגולי והכניסה והיצאה מהגר הן ללא התראה. שלד הגר מותקן מענפים גמישים, על פי רוב ערבה או צפצפה, בניהם מניחים רשת של כפיסי עץ מתקפלים המזכירים מעט אקורדיון. מעליהם מניחים קורות מפויחות המהוות את שלד הגג ועל הכל מניחים יריעת לבד שנוצרה מצמר צפוף בעבודת יד ובעמל רב. בכיפה נותר פתח עגול שתפקידו לאפשר את יציאת העשן או חדירת אויר בימי שמש. לפתח זה יש אף חשיבות סמלית: הוא מהווה את הפתח אל השמיים ומשום כך הוא מופיע בדגלה שם קירגיזסטאן המודרנית , המיושבת אף בעמי הערבות.

פתחו של הגר פונה תמיד דרומה – לכיוון השמש. חלקו האחורי של הגר KHOIMOR הוא מקומם של הזקנים ושל החפצים היקרים ביותר ועל הקיר האחורי bמצא המקדשון המשפחתי. בסמוך לחוימור לכיוון מערב, נמצא מקום הכבוד המוקדש לאורחים.

החיים בגר מתנהלים סביב המדורה הקטנה שבוערת במרכז, מתחת לפתח הגג. על האש תלוי תדיר קומקום ובו מים רותחים וסביבה יושבים בני הבית כמו אורחיהם על עורות ומעליהם שטיחי לבד כדי לבודד את הגוף מהקרקע הקרה. בכל גר מונגולי, כמו בכל יורטה קירגיזית או קזחית תימצא מחבצת חמאה הנמהלת בתה הדלוח.

קומיס – חלב סוסות

מיד לאחר שמושיבים את האורח על כריות מגישים לו את סוטיי צאי SUTAI TSAI : חלב צאן מעורב בעלי תה ומלח. בעניי רבים מהתיירים טעמו מעורר קבס, אך מי שהורגל בכך ימצא אותו טעים. מדובר במשקאות עתירי אנרגיה שמסייעים לשרידותם של יושבי הגר ואורחיהם.

על פי המסורות הנומאדית – חובה לקבל כל אורח עם כוס תה חם, צלחת עם גבינה/שמנת וסוכריות. רק לאחר המארח יוכל לברר מהיכן האורח מגיע ולאן הולך. המונגולים לא מבקשים כסף עבור האירוח אך מתנות לילדים כמחווה של הבעת הערכה יספקו את המארחים.

לבוש: הלבוש המונגולי המסורתי נקרא דל DEL: גלימה ארוכה בעלת צווארון גבוה המשמשת לעבודה יומיומית ולימי חג. לכל קבוצה אתנית דל משלה הנבדלת בצבע, בחיתוך ובעיטורים. לצד היותו בגד, הוא יכול לשמש כשמיכה וכיסוי בהתאם לצרכי העבודה או מזג האויר. הדל מגן לחלוטין מפני הקור והרוחות, במידת הצורך השרוולים הארוכים משמשים כפפות. אבנט רחב, המשמש מחוך להגנה מפני רעידות במהלך הרכיבה על סוס, או בתור קולב עליו מצמידים סכין, כוס או אבזרים אחרים. השרוולים הארוכים משמשים כפפות בעת הצורך. הדל רחב על מנת לתת חופש תנועה בעת רכיבה על סוס או צייד.

הכובע המונגולי: LOUZ משמש לכל אירוע. בחורף, הקצוות משמשות להגנה מפני הרוח והקור. הכובע מסמל גם פערי מעמדות ואת גיל בל הכובע (לפי הציורים הרקומים על הכובע). לפי כללי הנימוס המונגולים אסור לברך או לענות לאדם שאינו חובש כובע. לאדם זה אסור להיכנס לביתו של אחר. כובע קרוע או בלוי, או דריכה על כובע נחשב כהשפלה ועלבון.
המגפיים המונגולים: GUTUL מתאימים לרכיבה על סוסים. הם מספיק מרווחים וקידמת המגפיים מורמות מעט בכדי למנוע מהן להיתפס על הארכובות במקרה של נפילה. קיימים סוגים שונים של מגפיים בהתאם לעונות השנה ולפעילויות השונות: BOITOG משמש בעיקר לציד או להליכה ארוכה. DEGTI עשויים פרווה לתקופת החורף הקשה.

מין: נזיר בודהיסטי בשם DANZAN RAVJAA שהיה גם סופר וצייר, פעל בדרום גובי בראשית המאה ה 20 צייר כ 108 ציורים שמטרתם הייתה לבנות עבור מאמיניו מסכת מיוחדת המתארת את טכניקות המין השונות. לפי המסורת הטנטרית, המין הוא דרך הטבע להגיע להרמוניה פיזית ומוסרית בין בני האדם. ע"פ הבודהיסטים, מין נחשב אפילו כחלק אינטגראלי בדרך הבריאה של החיים. מגיל צעיר רואים הילדים את הזיווג ואת הלידה של בעלי החיים. הקשר בין המונגולים, סוסים וסקס בא לידי ביטוי בעיקר בעונות החמות: הגברים לוקחים את האישה מחוץ לאוהל הגר, רוכבים אתה על הסוס אל גבעה הסמוכה לאוהל והיא תשמש להם מקום לקיום יחסי מין. בכדי למנוע הפרעות, או הגעה של זוגות אחרים, הגבר המונגולי מניף בראש הגבעה את האורגה – מוט ארוך מעץ עם טבעת חבל בקצה אחד המשמש ללכידת סוסים) וזה מזהיר אנשים לא להתקרב לגבעה ולהפריע לזוג.

מוזיקה: מוזיקת חומי KHOOMEI המוזיקה המונגולית המסורתית שפירושה "שירה גרונית" ומופקת מעומק הגרון ללא הוצאת קול מהפה. זמרי חומי מנוסים מסוגלים להשמיע מנעד רחב של קולות בו זמנית.

אורטין דוו: URTIN DUU סוג נוסף של שירה המאופיין בשירים ארוכים. חלקם מכילים למעלה מ20 אלף בתים מרביתם נוגעים לאהבת המולדת ונופיה של מונגוליה, או נושאי אהבה ומשפחה.

מורין חור: MORIN KHUUR כלי הנגינה המונגולי המסורתי שמשמעו "כינור בעל ראש סוס", כלי מיתר עשוי עץ שראשו מגולף בצורת סוס, שוני מיתריו עשויים שערות סוס. על פי האגדה לאחר מותו של סוסו האהוב של ZHONON KHAR הוא הניח את ראשו של הסוס על בית קברות עתיק והתקין ממנו כלי נגינה מגילוף ראש הסוס עטף את המכשיר עם עור הסוס ואת המיתרים עשה משערות הסוס. ואחר כך חיבר שיר על סוסו האהוב.

מחול: ריקוד הטסאם הוא החשוב ביותר טסאם הוא ריקוד מונגולי מסורתי שמטרתו לגרש רוחות. זהו ריקוד בו מגלמים הרקדנים דמויות של גיבורים, שדים וחיות. הטסאם הוא אחד מעשרת החוכמות בפילוסופיה ההודית והריקוד הובא למונגוליה במאה ה8.

מזון: פתגם מונגולי אומר" את ארוחת הבוקר שמור לעצמך, את ארוחת הצהריים חלוק עם חברך, ואת ארוחת הערב תו לאויביך". הארוחות הגדולות והחשובות הן ארוחות הבוקר והצהריים הכוללות בד"כ נתחי בשר כבש מבושלים במים עם בצק חתוך דק כאטריות (לפעמים הם אוכלים מוצרי חלב או אורז). מחלב נקבות היאק והכבשים הם מכינים יוגורט חמוץ וגבינות הנקרא ארול – גבינה מיובשת , אותה מוצצים עד אשר טעמה החמצמץ מתפשט בפה.
המאכלים המסורתיים הבולטים הם הבוז (כיסוני בשר כבש מאודים) והחושור (בוז מטוגן). המאכל הלאומי של המונגולים הוא בשר המרמיטה.

חטיפי בשר: המונגולים מייבשים בשר והופכים אותו לחטיף המשמש להם כמזון בתקופת החורף: חותכים בשר טרי לאורך של 2-3 ס"מ ובעובי של 5 ס"מ לערך. אותו תולים על תקרת הגר על חבלים בתוך חודש הבשר מתייבש, הלחות מתאדה ורצועות הבשר הופכים קשים כמו מקלות עץ בצבע חום. אותם מכניסים לתוך שק בד אוורירי. וזה מחזיק לכמה חודשים מבלי שיאבד את איכות הבשר.

משקה: המונגולים שותים הרבה תה והמשקה הלאומי שלהם הוא סוטיי צאי SUUTEI TSAI – תה מלוח עם חלב.

איראק AIRAG – המשקה הלאומי העשוי מחלב סוסות, מוחמץ בנד עור במשך שנתיים עד שמוציא פטריות, מתסיס עצמו ונוצר משקה אלכוהולי עשיר בוויטמינים ובתכונות מרפא, בעל תכולת אלכוהול של חמישה אחוזים. הגשת איראק לאורח הוא סמל לכבוד.

מונגולים רבים מזקקים את המשקה הזה מעט ויוצרים SHIMIN ARKHI שימין ארחי שבו מגיע שיעור האלכוהול ל 12 אחוזים.

לאיראק יש תכונות רפואיות מוכחות: מנקה את הרעל (במיוחד את השומן שנספג בגוף(, מחזק את הגוף, מכיל סוגים רבים של ויטמינים, מינרלים ורכיבים אורגנים. נמצא בשימוש נרחב לטיפול במחלות רבות. על מנת שכמות האיראק תספיק לצריכת משפחה (ואורחים) לתקופת החורף, יש צורך לפחות בתריסר סוסות. בנוסף כדי לקבל איכות טובה של איראק יש לבחוש את תערובת החלב לא פחות מ 1,000 פעם ביום.

טקסים ופסטיבלים:

TSAGAAN SAR : חגיגות הירח הלבן (חודש פברואר), זוהי מסורת שבה מטפסים לראש ההר הקדוש בבוקר היום הראשון של השנה החדשה, כדי לברך את השנה החדשה.

ההרים הקדושים הם ארבעת ההרים המקיפים את אולאן באטאר: צציגום TSETSEEGUM, צ'נגלטיי CHINGELTEI, סונגינו חאירחאן SONGINO KHAIRKAHN באיאנסורח .BAYSANSURKH בשלושת ימי החג על האנשים לבקר את קרוביהם וחבריהם וליהנות מהאוכל והשתייה המסורתית. עבור המונגולים חג זה הוא לא רק חג קדום לציון סוף החורף ולתחילתו של מחזור שנה חדש, אלא גם זמן לאחוד וחיזוק הקשרים החברתיים. המפגש המשפחתי מתקיים בגר של הבכור במשפחה.

BITUUN (סגירה)- הערב האחרון של השנה היוצאת. באותו ערב עורכים סעודה כיד המלך כל סוגי האוכל והגבינות, קינוח, איראק, תה וודקה עם חלב….זוהי ארוחת ערב ארוכה שנמשכת אל תוך הלילה. מבוגרים מספרים סיפורים מצחיקים, שירים ומשחקים עם הילדים. לפי המסורת, טרם הסעודה, המארח פותח בטקס, שבו מניח רגל כבש על צלחתו, פורס אותו ומחלק לפי מספר האורחים, ואז הוא שובר את העצם, שואב ממנו את המח ובכך מסמל את פתיחת השנה החדשה.

תרבות החירגיסו: קיים בצפון מונגוליה: מנהג של קבורת מונגולים תחת גל עד של אבנים ובמרכזם מונוליט (עמוד מאבן שעליו חרוטים ציורים וסמלים שאמנים)

נאדאם: האירוע הפולקלוריסטי החשוב במונגוליה הוא "נאדאם" שפירושו "פסטיבל" או "תחרות" ומתרחש כל ראשית יולי. שמו המלא הוא "פסטיבל שלושת המשחקים": תחרויות בשלושה ענפי ספורט מרכזים ומסורתיים המסמלים את רוחה של מונגוליה: היאבקות, קליעה בקשת ומרוצי סוסים.

בעבר זה היה פסטיבל קיץ ששורשיו נטועים באלף הראשון לפני הספירה – ובו נפגשו שבטים שונים, המנותקים זה מזה דרך קבע, למספר ימים משותפים של פסטיבל. כיום מסמל הנאדאם את עצמאותה של מונגוליה שהכריזה ב 1921 על התנתקותה מהאחיזה הסינית (שהובלה לאחיזה הסובייטית): חג לאומי הנערך מ11 עד 13 ביולי. הגברים מגיעים לחגיגות לבושים במיטב מחלצותיהם. הנשים מאופרות, עדויות תכשיטים. המתחרים ומרבית המבוגרים לבושים בבגדים המסורתיים: דל צבעוני, גוטאס GUTAS – מגפיים מעוטרים שקצותיהם מתעקלים כלפי מעלה, וכובע מעוגל שנחבש עוד טרם ימי הזוהר של ג'ינג'יס חאן ונקרא "כובע הלוחמים" הנאדאם הגדול מכולם נחגג באולן באטאר, אך קיימים פסטיבלים במקומות מרוחקים ושקטים יותר. כל פסטיבל כזה נפתח באירוע חגיגי באצטדיון העיר, שמיעת נאומים משעממים והנפת דגל מונגוליה. ואז מתחי מופע מוסיקלי מרהיב של נגנים, זמרים רקדנים ומתחרים, המופיעים לובשים תלבושות ססגוניות מסורתיות, כשכל שבט מתייחד בבגדיו הוא.

לאדם המערבי המחובר דרך קבע לאינטרנט קשה להבין את חיין המסוגרים של רועה מונגולי או קזחי ואת תשוקתו לפגוש עמיתים משבטים שונים, ללבוש את בגדיו היפים ולהתנתק שלושה ימים מן הדאגה האינסופית למחייה השוטפת. מכיוון שבחודש החורף נגזר עליהם בידוד רב, הם צמאים לצאת להתחכך, להתחרות ולשתות בשלושת ימי הפסטיבל יאגור הרועה המונגולי מספיק חוויות שיזינו אותו בשגרת יומו הקשה.

התחרויות נערכות בערי מחוז ברחבי המדינה, שבוע לפני הנאדאם על מנת שאלופי המחוזות יוכלו להתחרות בגמר בעיר הבירה.

מרוץ הסוסים: המרוץ נפתח עם תהלוכה של כל המשתתפים שברקע השיר TUMNII EKH ("10,000 סוסים") שנכתב לפני 300 שנה לכבוד סוס מהיר של רועה עני שזכה בפסטיבל. ומאז, כל סוס זוכה מקבל את התואר "לקראת 10,000 הסוסים". הסוסים המונגולים נראים כמו סוסי פוני אך מסוגלים לרוץ שעות בלי להתעייף. מספר הסוסים במרוץ אינו מוגבל ובכל פסטיבל משתתפים כ 2000 סוסי מרוץ שדוהרים למרחק 30 ק"מ, בחמש קבוצות גיל המתחרים על התואר "ג'וקי" (המרחק סוס יכול לרוץ בלי להאט), ואורכו הוגדר (כאחד מהחוקים שהגדיר ג'ינג'יס חאן): לרוכבים מתחת לגיל 5 – מותר להתחרות על 15 ק"מ בלבד. לרוכבים מגיל 5-12 מותר להתחרות את המרחק המלא ולהתמודד על התואר ג'וקי. המרוץ מתרחש בשטח טוואי מחוספס, ולכן הרוכבים צריכים לחשב היטב את מזג האוויר, המרחק, ואיך להתגבר על המכשולים – כגון עליות על גבעות, מעבר דרך נקיקים וירידות. הרוכבים לובשים בגדים מיוחדים, בגדי משי בעיקר בעלת גלימה ועליה קישוטים המסמלים ערכם מונגולים: פרפר מעופף = מסמל אור, ציפור = רכיבה מהירה, קישוט ULZII- מסמל מזל ואושר. המרוץ מתחיל ברכיבה איטית כאשר הרוכבים צריכים לשמוע שלוש פעמים את השיר GHIINGOO (מטרה בודהיסטית מיוחדת לעזור לרוכבים להתרכז ולהשיג ביטחון), עם תום השיר מתחילים לנוע לעבר קו הזינוק. עם הינתן האות הרוכבים מתחילים לדהור את ה 30 ק"מ. בשל כמות הרוכבים במרוץ, הסוסים צמודים מאוד זה לזה ונוסף לכך יש ענן של אבק סמיך. עקב כך יש מספר לא קטן של ילדים שנפצעים, נופלים מסוסים ואף נהרגים.

המקום הראשון זוכה בתואר ד'וקי, מקבל אופנים וכוס איראק שחלקם שופך על ראש הסוס. רוכב הסוס ומאמנו הם הגיבורים הראשים ומקבלים את כל התהילה.

תחרות היאבקות: משתתפים רק גברים. כאשר לגופם תחתונים בלבד. המנצח מוכרז כאשר מתמודד אחד מפיל את חברו. הפרס: כוס אראק וחמאת יאק. לפני כל קרב המתאבקים פוצחים בריקוד הגורדא- מכים בירכיים ומניפים ידיים (חיקוי של העיט המונגולי) לאחר מכן המתאבקים מחולקים לשתי קבוצות, כאשר כל מתאבק זוכה להצגת שמו וכינויו, איכויותיו כמתאבק וכמות הניצחונות הקודמים. הטורניר נמשך יומיים כאשר המפסידים יוצאים מהתחרות והמנצחים שנשארים מחולקים שוב לשתי קבוצות עד שבסוף הטורניר רק החזקים נשארים להיאבק על התואר טיטאן. הכללים הם פשוטים למדי – הראשון שנופל לקרקע מפסיד. בטורניר זה אין חשיבות למשקל או גובה המתאבקים. משך הקרב אינו מוגבל ולפעמים מתאבקים נצמדים שעות כמו צמד שוורים ומצפים שיריבם יעשה טעות. לכל מתאבק מונגולי יש כינוי משלו: האריה, הפיל, הבז. הכינויים ניתנים בהתאם לביצועי העבר של מתאבק. התואר טיטאן ניתן לאלוף הטורניר.

תחרות חץ וקשת: מיומנות במדידת מרחק הצייד, סבלנות וכוח ידיים להעפת החץ ומתיחת המיתר. המשתתפים נחלקים למספר צוותים המונים 5-7 קשתים. מטרתם לפגוע ב 33 שקי עור ממרחק 75 מטרים. הצוות שפגע בכל שקי העור עולה לסיבוב הבא. בכל סיבוב מספר המטרות מופחת אך המרחק עולה. כאשר במקצה האחרון יש רק 3 שקי עור והירי מתבצע למרחק של 200 מ'.
כדי שהצופים והקלעים ידעו בכמה מטרות פגעו, עומדים השופטים בשני הצדדים ליד המטרה, בכל פעם שקלע מתכונן לירי הם מנגנים בשקט את בשיר שנקרא UUKHAI (שיר ישן מאוד), וברגע שחץ פוגע המטרה הם מגבירים את הווליום של השיר, כך הקלעים יודעים בכמה מטרות פגעו. לפי המסורת המונגולית נשים לא מתאמנות בחץ וקשץ, אך בשני העשורים האחרונים חל שינוי במעמד האישה, ומאז 1982 זכו ארבע נשים בטורניר החץ והקשת. המנצח זוכה בכוס איראק.
עבר המטייל הנאנדם הוא אירוע פסטיבל בינוני למדי. עבור המונגולים – זהו אי רענן בים ענק של שגרה.

אהבתם? מוזמנים לשתף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
גלילה לראש העמוד
×
דילוג לתוכן